אני אוהבת ערים, בניינים מעניינים, תכנון עירוני, אדריכלות נוף. אני אוהבת את הפונקציונליות של ערים מתוכננות היטב. בסך הכל, אני בחורה אורבנית.

עד לרגע שבו אני יוצאת מהעיר. כי אז, ברגע שאני יוצאת למרחבים הפתוחים אני מתמלאת רוגע.

וזה מה שקרה לי בנסיעה שעשיתי מלאס וגאס לפניקס, אריזונה. כן, קצת הרחקתי לכת   🙂

אם כבר מדברים על עיצוב עירוני אז לאס וגאס, היא דוגמא קיצונית להיעדר עיצוב עירוני. לעומת פריז או אמסטרדם שיש להן קוים מנחים ברורים לעיצוב חזיתות הבניינים, בסטריפ של וגאס כל מבנה עצום הממדים (אם לא לומר גרוטסקי) עוצב בצורה שונה מהאחרים.

בכלל, באמריקה הכל גדול. כבישים רחבים, מלונות עצומים, קזינו המוני, חללים ענקיים, מנות גדולות ולא לשכוח את ה- Refill שהוא כמובן בלתי נגמר.

אבל הרחק מכל זה היתה הנסיעה שלי לפניקס. כל הדרך מדבר, בצבעים שונים וצורות משתנות, צמחים מגוונים וקקטוסים גבוהים. נסיעה של חמש שעות במרחבים אינסופיים של אמריקה הגדולה. כמה ריק, כמה יופי, כמה מרגיע.

האמריקאים בפניקס אריזונה מנומסים וידידותיים ואין להם צורך או עניין לשנות, לעדכן, להתחדש. כך יוצא שהעיצוב שם כל כך מיושן. רהיטים כבדים בעץ חום כהה, בדים בצבע בז', מנורות שלא ראיתם משנות השמונים, אריחי טרה קוטה בכל מקום ועוד מיני מוזרים. אחרי כמה ימים הבנתי שזה כנראה מפריע רק לי כי הם עצמם חיים לגמרי בסבבה עם זה.

הפעם האחרונה שהייתי בפניקס היתה לפני יותר מחמש עשרה שנה כשנסעתי לעזור לאמא שלי לעשות מובינג. ארזנו וזרקנו ונכנסנו וסידרנו את הבית החדש וכל מה שעניין את אמא שלי היה לקנות אריחי טרה קוטה למרפסת הקדמית. אלה היו ימים שעוד לא חשבתי בכלל שאעסוק בעיצוב פנים אבל כבר אז נחרדתי מהרעיון. מיותר לציין, שהאריחים נקנו והותקנו ואמא שלי היתה מאושרת.

עכשיו כשטיילנו, אני ואחיי, ונסענו ברחבי פניקס, העלנו זכרונות מאמא שלנו שחייתה בעיר הזאת יותר מעשרים שנה. ביקרנו במקומות שקשורים אליה וגם נסענו לבית שהיה פעם שלה. לא נכנסנו לבית, רק עמדנו בחוץ והתרגשנו. לא אמרתי זאת בקול לאחים שלי, אבל הדבר הראשון שהבחנתי בו היו אריחי הטרה קוטה המפורסמים. אמא שלי כבר לא בבית אבל האריחים כן. האם יתכן שחוסר שינוי הוא לפעמים דבר טוב?